מה אתם הייתם עושים אם הייתם מגלים שאמא שלכם נישלה אתכם מהירושה?
השבוע הגיעו למשרדנו גבר כבן 60, מלווה בבנו.
הבן סיפר לנו שסבתו נפטרה, ושהיא השאירה אחריה צוואה במסגרתה הורישה את הדירה בשדרות ח"ן לאחות של אביו, ואילו לאביו לא הותירה דבר. "זה לא יכול להיות!" התרעם הבן, "חייבים לתקן את העוול הנוראי שנגרם לאבא שלי".
האב שתק.
הבן שאל אותנו מה ניתן לעשות, וסיפר בין היתר, שהסבתא הייתה מאד קשורה לבתה, האחות של אביו, ושהיא זו שסעדה אותה בימיה האחרונים. לדעת הבן אולי היא השפיעה לרעה על הסבתא.
האב שתק.
הסברנו להם שיש מה לעשות, וניתן להגיש התנגדות לצוואה בטענה של השפעה בלתי הוגנת על הסבתא. סיפרנו על ההליך, על העלויות הכרוכות בו, על הסיכויים, והבן הנהן בהתלהבות.
האב שתק.
באותו שלב, ביקשנו מהבן לצאת מהחדר. רצינו לדבר עם האב ביחידות.
רק כשהבן יצא מהחדר, התמלאו עיניו של אביו בדמעות. הוא סיפר לנו שנעלב עד עמקי נשמתו מאמו, שבחרה לא להותיר לו דבר. ואמר לנו שהוא בכלל לא זקוק לכסף, אבל העובדה שלא קיבל דבר היא כמו סטירת לחי עבורו. עוד אמר שהוא מאמין שנוכל לעזור לו לקבל את חלקו בירושה, אבל שהוא ממש לא היה רוצה לקחת את אחותו לבית המשפט, כיוון שהוא חושש לקשר ביניהם ובין המשפחות. האב אמר לנו שהוא מרגיש אובד עצות.
שלחנו אותו לדרכו, לחשוב האם מעוניין להגיש התנגדות לצוואה, בידיעה שיש בידנו 14 ימים בלבד להגשת ההתנגדות לרשם לענייני ירושה, וככל שיחליט שהוא מעוניין – עלינו לפעול בהקדם.
כאשר נגמרה הפגישה, שוחחנו ביננו ושאלנו את עצמנו מה אנחנו היינו עושות.
והאמת היא שמדובר בשאלה לא פשוטה בכלל, ואין דרך אחת נכונה.
האם שווה להילחם מול אחייך? האם שווה לשרוף את כל הקשרים המשפחתיים? או שאולי הקשרים המשפחתיים ממילא שרופים כבר? לא פשוט בכלל.
מה אתם הייתם עושים? נלחמים? או מוותרים?