האחד בספטמבר. הרשת מוצפת בתמונות של ילדים והורים נרגשים לקראת השנה החדשה, ולמרות כל ההתרגשות, ולמרות שעברו כבר שש שנים, בכל שנה מחדש אני נזכרת בליאור.
ליאור וקרן היו בעיצומו של סכסוך גירושין מר, בו הכעס והשנאה השתלטו על כל חלקת היגיון בריא, וקרן החליטה שהמטרה מקדשת את האמצעים.
רוני, בת הזקונים שלהם ובבת עינו של אביה, עמדה לעלות לכיתה א' באחד בספטמבר. וליאור התרגש יחד איתה. הם הלכו לקנות ילקוט וקלמר שרוני בחרה, תרגלו קריאה של שלטי חוצות בכל מקום אליו הלכו ובחרו מבין שלל שמלותיה של רוני איזו מהן היא תלבש ליום הראשון.
אבל ערב קודם לכן, כשהכל כבר היה מוכן, הטלפון של ליאור צלצל. מן העבר השני של הקו שוטר הודיע לו שקרן הגישה כנגדו תלונה על אלימות במשפחה, ונאסר עליו להתקרב לקרן ולילדים למשך חמשת הימים הקרובים. התלונה, כמובן, הייתה חסרת כל שחר, אבל קרן ידעה היטב מה היא עושה והתזמון, מבחינתה, היה מושלם. לליאור לא היה די זמן כדי לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, וכך הוא לא זכה ללוות את רוני ליומה הראשון בכיתה א'. חמור מכך, רוני לא זכתה שאביה ילווה אותה ליומה הראשון בכיתה א'.
אין ספק שקרן פגעה בליאור בנקודת התורפה הכואבת ביותר שלו – רוני, אבל בדרך היא גם פגעה ברוני וסביר להניח שהזיכרון המר נצרב עמוק בליבה.
ישנם הורים רבים שלא מהססים להציב את ילדיהם ב״קו האש״ ולנהל את מלחמת הגירושין על גבם. עצוב שכך. חבל שכך. במסגרת עבודתנו, אנו מוודאות ששלומם הנפשי של הילדים אינו נפגע, ומנסות להזכיר לצדדים שגם אם בהתחלה זה נראה רחוק – בסופו של דבר הזמן מרפא והכעס שוכך והליך הגירושין נגמר, ומה שהכי חשוב נשאר – הילדים, ועליהם צריך לשמור תמיד.
מאחלות לכולם שנת לימודים נעימה ופוריה!