ביום ראשון קיבלנו טלפון מאורן, שהיה כעוס מתוסכל וסיפר לנו שהגרושה שלו מזה חמש שנים הודיעה לו שכל עוד יש קורונה היא לא מוכנה בשום ואופן שהוא יקח את שני הבנים להסדרי שהות. היא הודיעה לו באופן חד משמעי: "גם אם משטרת ישראל בכבודה ובעצמה תגיע – הילדים נשארים אצלי".
למה? תמהנו שתינו.
אורן סיפר לנו שמעולם לא היו בעיות בקיומם של הסדרי השהות עד כה. שהוא והגרושה שלו התגרשו "בטוב" ותמיד שמרו על יחסים טובים, ואפילו אחרי סידור הגט הם ישבו ביחד בבראסרי לארוחת צהריים מושחתת ובקבוק יין.
כשהתקשרנו לעורך-הדין של הגרושה לבדוק מה קרה לפתע, הוא סיפר לנו שהיא מפוחדת עד עמקי נשמתה שהבנים ידבקו בקורונה ואפילו אמרה לעורך הדין "אני לא סומכת על אורן בשום צורה. הוא לא היגייני בכלל, המשרד שלו קרוב מאד לאיכילוב ואני לא מוכנה שהוא יביא לנו את כל הקורונה הזאת הביתה".
למזלנו עוה"ד של הגרושה היה הגיוני, ואחרי שיחה ארוכה הוא הסכים איתנו שבדיוק כמו שאורן שומר על הבנים מכל משמר בימי השגרה, כך הוא ישמור עליהם גם בימים טרופים אלו. הוא גם הסכים איתנו שדווקא בימים אלו של חוסר וודאות מוחלט, זו גם זכותם המלאה של הבנים להמשיך ולהיות עם אבא שלהם.
בהתחלה הגרושה לא הסכימה להקשיב אפילו לעורך-דינה, אבל ממש בדקה ה-90, כשהבקשה לבית המשפט כבר הייתה מוכנה (או כך לפחות נאמר לנו), היא התקשרה אתמול לאורן, התנצלה והבטיחה שתאפשר לו לקחת את הבנים כרגיל. גם אורן הצליח להתעלות מעל הכעס והבטיח לה שהוא מקפיד על הנחיות משרד הבריאות, וגם הוא הרי דואג לבריאותם של הבנים, תמיד וגם עכשיו.
הנושא גם הוסדר בתקנות שעת חירום שאושרו בממשלה, במסגרתן נקבע כי אחד החריגים להסגר הוא שניתן לצאת מהבית לשם: "העברה של קטין, שהוריו חיים בנפרד, על ידי אחד מהוריו לביתו של ההורה השני".
הרבה פעמים אנחנו שוברים את הכלים כשהפתרון הפשוט יותר הוא – פשוט לדבר.
בימים אלו, אנחנו מציעות לכולם לנשום נשימה עמוקה ולפעול כשבראש סדר העדיפויות – ילדינו ושגרת חייהם.